פיניקס סאנס – מילווקי באקס, 04:00 (תוצאת הסדרה, 2:2).

ליגת ה-NBA היא ליגה של נראטיבים. נראטיבים בונים ונראטיבים הורסים, תווית מסוימת יכולה להכתים או להכתיר שחקן לכל הקריירה, לכל החיים.

כבר זמן רב ישנו נרטיב הנבנה על יאניס אנטטקונמפו. שחקן עילאי, סופרסטאר אדיר ו-MVP פעמיים ברצף, אך אפילו זה הרגיש כלא מספיק. הקונצנזוס כבר היה סגור על כך שמבלי קליעה מבחוץ, בלי יכולת לקחת על עצמו את הזריקה האחרונה ברגעים המכריעים, הוא לא יצליח להוביל קבוצה לאליפות כשחקן אלפא. הנרטיב תמיד היה שם, התחזק כשטורונטו חזרו מפיגור 2-0 באותו גמר מזרח גורלי ב-2019 לארבעה ניצחונות רצופים, בהם בנו חומה שיאניס לא הצליח לפרוץ. זה היה קיץ מאוד מאכזב בשביל הבאקס, שהריחו לראשונה את הקרבה לבמה הגדולה והנוצצת ביותר בעולם הכדורסל.

בשנה שעברה, הקונצנזוס כמעט נחקק באבן, אבן שהייתה יכולה לשמש כמצבה לקריירה של הפריק היווני. הוא הציג סדרה מאכזבת במיוחד בסיבוב הראשון מול המיאמי היט, סדרה בה הבאקס ניצחו משחק אחד, בהארכה, רק אחרי שיאניס נפצע והושבת, וכריס מידלטון לקח על עצמו את המושכות. קהל השונאים של אנטטקונמפו צהל משמחה, אפילו כמה פרשנים פופוליסטים החלו לטעון שזוהי הקבוצה של מידלטון, הרי הוא הצליח לגרד את הניצחון בהופעה הירואית, בה לא פחד לקחת על עצמו את הפוזשנים בקלאץ'. דברים כאלה, מגוכחים ככל שיהיו, יכולים להיכנס לראשו של שחקן. למרות שהוא לא נראה ככה, יאניס הוא בן אנוש, וביקורת כזו רחבה, במיוחד אחרי סדרה מאכזבת כזו, ניקרה לו בראש בוודאות.

אולם, ייתכן כי זה הדבר הטוב ביותר שקרה לו. משברים כאלה מפרידים שחקנים לשני קטגוריות: אלו שמתקפלים תחת הלחץ, לא מגיעים למעמדים הגבוהים ותמיד מרגישים כפספוס בשכתוב הקריירה שלהם, או, שהם מתעלים מעל כל הרפש והביקורת שנזרקת עליהם ורק יוצאים מחוזקים. כמו הידרה שמצמיחה שני ראשים לאחר שנכרת לה אחד.

קשה שלא לחשוב על דירק נוויצקי בהקשר הזה. שחקן אירופאי שלא הגיע כהבטחה אדירה, לפחות בעיניי האמריקאיים, מגיע להוביל קבוצה למקום גבוה בקונפרנס קשוח. דירק ב-2007 היה כמעט בלתי עציר, ועל כן לקח את פרס ה-MVP כאשר המאבריקס סיימו במקום הראשון במערב עם מאזן אדיר של 67-15 בקבוצה שהשחקן השני הכי טוב שלה היה ג'וש הווארד. הם הגיעו לסיבוב הראשון מול קבוצה נחותה מהם מבחינה מקצועית (בדומה לבאקס בשנה שעברה מול מיאמי), אבל קבוצה שהגיעה להילחם: The "We Believe" Warriors. קבוצה שבקושי השתחלה לפלייאוף מהמקום השמיני, אבל הם האמינו שהם יכולים לעשות את הסנסציה. בארון דיוויס וחבורתו הצליחו לגמור את הסדרה בשישה משחקים, כאשר נוויצקי קלע 2/13 במשחק 6 המכריע. התקשורת האמריקאית, הקצת קסנופובית לעיתים, נהנתה לרדת על הגרמני שנכשל בסדרה שהיו אמורים לשייט בה בקלילות. 4 שנים לאחר מכן הוא הגיע לגמר כאנדרדוג מוחלט, נגד קבוצת העל מיאמי עם לברון ג'יימס, דווין וייד וכריס בוש. הפעם, זה שנחנק ברגעים החשובים היה קינג ג'יימס, דירק נתן את אחת מהסדרות הטובות בהיסטוריה של הענף והניף את הגביע המיוחל בסיום ששת המשחקים. כמובן שהנרטיב בסדרה הזו התבטל אצל דירק ועבר ללברון, כמו דיבוק שיוצא מגופו של אחד ונכנס לאחר כמו בכל סרט אימה גנרי. כמובן שגם לברון שבר את הנרטיב השטותי בשנה העוקבת, וגם הוסיף עוד 2 טבעות לאוסף לאחר מכן.

קשה לצמצם עונה של כל כך הרבה קשיים, התקדמות ובעיקר משחקים (ותודה לחוזי הטלוויזיה המאסיבים) מתישים לפחות משעה טהורה של כדורסל. אך הלילה זה הלילה בו (כמעט) הכל מתנקז. ניצחון במשחק הזה, מול אוהדי הסאנס הרועשים באולם הרותח שבעמק הרותח באריזונה, יהיה חותמת אדירה ליכולתיו של היווני ויוביל אותו למרחק צעד אחד מטבעת ראשונה לבאקס מאז כרים-עבדול ג'באר.

מנגד, יעמדו הפיניקס סאנס, קבוצה שהפכה את ה-"פיניקס סאנס ארנה" למבצר שאף אחד לא רוצה לבקר בו, עם רק שני הפסדי פלייאוף באריזונה במשך 20 משחקי הפלייאוף ששיחקו עד כה העונה. כמובן שהנראטיבים נבנו על הסאנס האלה במשך זמן רב. קבוצה שעומד בראשה כריס פול, שחקן ישיש במובני כדורסל, שתמיד היה חסר לו את הגרוש ללירה. כשהוא בניו אורלינס הוא לא הוקף בסביבה מספיק טובה, הקליפרס נותרו לוזרים גם איתו ונכנעו לאריות המערב כל שנה מחדש, אצל יוסטון הוא כבר טעם את טעמו המתוק של הגמר לפני שנפצע וראה את קבוצתו מאבדת יתרון 3-2 על הגולדן סטייט ווריורס בגמר מערב לפנתיאון. הת'אנדר לפני שנתיים היו אפיזודה נחמדה, אבל הוא הגיע לשם רק כדי להשוות שכר בטרייד על ווסטברוק. כך גם חשבו עליו כשהגיע לפיניקס. אף אחד לא תיאר לעצמו, בחלומות הכי פרועים, שכריספי וקבוצת הצעירים הנחמדה הזו, שפספסה את אפילו את הפליי-אין (לא באשמתם, שכן ניצחו את כל שמונת המשחקים בדיסני) בבועה בשנה שעברה, יגיעו קרוב למעמד הזה לפני שפול יפונה לשחק ברידג' במגדלי הים התיכון.

בדומה לפול, על כל הקבוצה הזו נשמעו שמועות וקביעות שונות: דווין בוקר שחקן של מספרים ריקים, שכן הוא לא התקרב אפילו לפלייאוף עצמו בכל שנותיו בליגה טרם השנה הנוכחית, דיאנדרה אייטון ייזכר כסם בואי שבחר לפני ג'ורדן, שחקן נחמד אבל לא קרוב לרמה של לוקה דונצ'יץ'. אפילו המאמן, מונטי וויליאמס, נחשב על ידי רבים למין מאמן רוטציה, כמו רבים בליגה, שמתחלפים כל שנה, לאחר שלא הראה אף הישג משמעותי בכל שנותיו כמאמן. כל הפארסות האלו הוכחו כשגויות בפלייאוף הזה. מונטי וויליאמס מנהיג מכונה התקפית משומנת על הקווים, וכריס פול כתמיד משמש כשלוחה של מאמנו על הפרקט. דווין בוקר מתעלה על עצמו כל פעם מחדש עם תצוגות סקורינג אדירות ודיאנדרה אייטון הוא ברומטר עצום שנותן נוכחות חשובה מאין כמוה בצבע של שני הצדדים, מלך של יעילות.

הסאנס לעולם לא לקחו את הגביע בחזרה הביתה. הם הגיעו לגמר פעמיים, בהם הפסידו בשישה משחקים למועדוני על. הראשונה, בעונת 75/76 כאשר פול ווסטפול (זכרו לברכה, נפטר בתחילת השנה הנוכחית) ורוקי השנה, אלבאן אדאמס (מכירים?) נלחמו מול הסלטיקס הגדולים עם דייב קוואנס וג'ון האבליצ'ק, אבל בסוף נכנעו לחבורה ממסצ'וסטס. בעונת 92/93 צ'ארלס בארקלי היה פשוט פנטסטי, אבל אף קבוצה לא הצליחה לעצור את השיקגו בולס של הוד אווירותו בגמר הגדול, למרות פייט יפה לגרור את הסדרה ל-6, מייקל ג'ורדן הוביל את רשימת הקלעים בכל אחד מהמשחקים.

הלילה, לא משנה מה יתרחש, נראטיבים יבנו, יהרסו, יחקקו, יטרידו, יוביל מהדורות, יעלו רייטינג, יבאסו או ירוממו רוח.

האם המילווקי באקס ינצחו משחק שלישי ברציפות, יצילו את עצמם מהבור של 2-0 שקלעו את עצמם בו בתחילת הסדרה ויקחו יתרון יקר מפז בסדרת הגמר הראשונה של החבורה הזו? הספידו אותם בתחילת הפלייאוף, הספידו אותם כאשר נפלו בשני המשחקים הראשונים נגד הברוקלין נטס, רשמו להם את מחמאות המפסידים לאחר שני כישלונות בתחילת הסדרה הנוכחית. הם קולעים רק 31.8% מחוץ לקשת בפלייאוף הנוכחי, 34.8% בסדרת הגמר עד כה. קשה לנצח ככה ב-NBA המודרני, במיוחד כאשר מולך עומדת מכונה התקפית שיכולה ליידות מדאון-טאון בהצלחה יתרה. הם הצליחו לגנוב את משחק 4 למרות שפיניקס צלפה 51.3% מהשדה, זה נתון כמעט בלתי נתפס. האם הסטטיסטיקה תחזור לנשוך אותם בישבן? או שמא הם ימשיכו להתעלם מכל המלעיזים ולהגיע עם הגביע לוויסוקנסין?

האם הפיניקס סאנס יתשעתו על עצמם ויצליחו לעצור את כדור השלג? ראינו את זה כבר כאשר הם נפלו במשחקים 2 ו-3 מול הלוס אנג'לס לייקרס בסיבוב הראשון, המוקש הכי גדול שיכלו לקבל והקבוצה שעשתה להם הכי הרבה צרות בעונה הסדירה. הם גם הצליחו להדוף את הקליפרס בשישה משחקים, קבוצה שפשוט סירבה לוותר, הם לא נתנו להם ברירה.

ניסיון העבר מלמד שהם יכולים לשם את הבלמים על הבאקס ולנצח את המשחק הביתי הלילה, אבל, כפי שדווין בוקר אמר במסיבת עיתונאים לאחרונה: "אין יום שדומה לשני במסגרת הפלייאוף. תמיד ישנן התאמות, מהלכים חדשים, להבין יחסי בית-חוץ. יש כל כך הרבה פקטורים שנכנסים פה" אמר הפנומן מקאנטאקי.

אין עוד הרבה מה לומר, חוץ מקלישאת העיתונאות הידועה: "ימים יגידו". והימים שיגידו מתחיל היום בלילה. 4 בבוקר, יאללה כולם, להתעורר!